טיפוגרפיה של בניינים_תל אביב
אני פוסעת כתיירת בעיר בה נולדתי ועיני תלויות מעלה, בוחנות את הבניינים שמימיני ומשמאלי ברגשות מעורבים. ההתבוננות שלי על בנייני תל אביב היא כעל ה"כתב" של העיר, המספר את סיפורה. להעברת הסיפור והחוויה האישית שלי מהעיר, אפיינתי את סגנונות הבנייה השונים בה על ידי גֹּופָנִים שונים,והענקתי לחלונות הבניינים את אופי האותיות, מתוך תובנה כי החלונות מקיימים חוקים טיפוגרפיים של גודל, צורה, ריווחים ושוליים. כך, יצרתי הקבלה בין צורת אותיות השימוש שלהן והרגש שהן מעוררות בי לבין צורניות של בניין השימוש שלו והרגש שהוא מעורר בי
״היווצרות והתפתחות סגנון באדריכלות לעולם אינם מתרחשים "סתם ככה" אלא תמיד כרוכים בשינויים ותהליכים חברתיים תרבותיים, פוליטיים, כלכליים ובחידושים טכנולוגיים. ניתן על כן להתייחס לבניין, קבוצת מבנים, או עיר - כאל "מראה" המשקפת את בבואתה של החברה שבה נבנתה, ומבטאת את פני התקופה התרבות, האקלים הפוליטי והאפשרויות הכלכליות״
אדר' ניצה סמוך
עופר רגב, חוקר תולדות ארץ ישראל
העלייה השלישית והרביעית (1919-1930) בנתה את העיר בשנות העשרים. הבנייה באותן שנים, בסגנון האקלקטי, התרכזה בעיקר בחלקה הדרומי של העיר ברחובות הרצל, נחלת בנימין, אלנבי וברחובות הניצבים להם- לילינבלום, יהודה הלוי, אחד העם, מונטיפיורי, נחמני והקטע הראשון של שדרות רוטשילד. הייתה זו תקופה של חיפוש סגנון מקומי. החיפוש כלל כיוון בעל אלמנטים אוריינטליים ברוח "בצלאל" של התקופה, וכן השפעות מערביות הלקוחות מעולם הצורות של האר-דקו והאר-נובו. בניינים אחדים אף שאבו השראות מעולמות המזרח ומהשכנים הערביים. אדריכלות זו משקפת יפה את רוח התקופה, בה החברה הצנועה שחיה פה הייתה בלתי אחידה וחסרת ערכים מוגדרים
אדר' סעדיה מנדל
העלייה החמישית שינתה את פני העיר ומ-1931 ועד קום המדינה נבנו כ-4000 מיבנים על פי עקרונות הסגנו
הבינלאומי, המכונים בנייני באוהאוס. זרם העלייה החזק יצר תנופת בנייה חסרת תקדים, ובשנים אלה נבנה חלקו הארי של המרכז והצפון הישן, מדרום העיר ועד נהר הירקון. אופיה הקוביסטי והמודרני של העיר נקבע באותן שנים. שכונות שלמות תוכננו ונבנו על בסיס עקרונות האדריכלות המודרנית החפה מקישוטים, הפשוטה והתכליתית. האידאולוגיה התרבותית שעמדה מאחורי סגנון זה חפפה את התפיסות החברתיות של התנועה הסוציאליסטית והרוח החלוצית בארץ
השנים שלאחר קום המדינה מ-1948 ועד אמצע שנות הששים הן שנים של קליטת עלייה. הכורח לשכן את
העלייה הגדולים, הוביל לחיפוש אחר פתרונות מודרניים, מתועשים וזולים לבניה. תרמה למגמה זו גם האוריינטציה הפסיכולוגית, להדחקתם של סממנים עיצוביים המזוהים עם המנטליות המזרחית לטובת נטייה אל עבר התרבות המערבית אשר נתפסה כמתקדמת ו"נכונה" יותר. כך, החל מתחילת שנות ה-50 האדריכלות המתועשת יצרה, בין השאר, את ה'שיכונים' הידועים לשימצה
מאמצע שנות השישים העיר פרצה את מחסום ארבע הקומות, ושברה את קו הרקיע שלה בבנייה לגובה של מגדלי משרדים ומגורים בסגנון "הברוטליזם החדש" (בטון חשוף) הסגנון התאים במהותו לבניה המתועשת אשר
הייתה נהוגה אז, ובנייני ציבור רבים, שנוצר צורך מסיבי בהקמתם, עוצבו בהשראתו
החל מאמצע שנות ה-90, בעקבות השגשוג הכלכלי בישראל, חלה מהפכה אשר תוצאותיה נראו רק לקראת סו
העשור. בתקופה זו החלו לבנות גורדי שחקים רבים, שהיוו בין היתר פתרון למחסור בשטחים הפנויים לבנייה. דפוס בנייה זה הוביל לפירוק חלק מתשתיות העיר העברית והקמת מתחמי ענק מסחריים
ואדמיניסטרטיביים כחלק מרשת הכלכלה הגלובלית
