גיף.חאלק
פרוייקט גמר בהנחיית טרי שרויאר ושי גולן
"היינו מסיימים את כל הנקיונות של שישי מהר רק כדי להספיק לראות את הסרט הערבי בארבע. תמיד פתחנו שולחן, גרעינים, קפה ..שחור.. בשעה הזאת כל הרחוב דמם למשך שעה וחצי כי כולם היו מרותקים לטלויזיה
בתקופה של שנות ה-60, החלה הטלויזיה הישראלית את שידוריה הראשונים בערוץ אחד. הערוץ היה משדר באופן קבוע בימי שישי בארבע אחר הצהריים את הסרטים הערביים, שהגיעו ברובם היישר ממצריים!
את הסרט הערבי כל בית בישראל היה רואה וכך היו מקבלים את פני השבת. כך הפך הסרט ל"מדורת שבט" וגיבור תרבות לא ממוסד בתקופה של מלחמות (ששת הימים, יום כיפור..), תקופה של זקיפות קומה, מיליטריזם וגיוס לצבא.
הדיסוננס שעולה מן התקופה מעלה את השאלה כיצד חלקנו את אותם גיבורים קולנועיים ועלילות סוחטות דמעות עם אויב מספר אחת שלנו באותה התקופה? איך זה שדוקא הסרט הערבי הפך ל"מדורת שבט"?
בפרוייקט אני מציגה אחד-עשר סרטוני גיף שבכל אחד מהם אני מתעסקת בנושא אחר הלקוח מהתקופה / מהסרט המעלים בפנינו את הפרדוקס באותה סיטואציה.
In the '60s,the Israely TV began broadcasting in only one channel first. Every friday, at 16:00 p.m, the channel broadcasted the 'arab-movie' that most of whom came straight from Egypt!
Every home in Israel saw these movies and welcome the Sabbath with them. The film became a " Campfire " and unestablished culture hero in a period of wars like- the Six Day War, the Yom Kippur war..
The dissonance comes from the question of how we shared the same cinematic heroes and tearful tales with our number one enemy at that time? How come the Arab film became our" Campfire "?
In my project I present 11 animation gifs each one of them deals with a different subject / title that shows us the paradox of that situation.
